רובנו בורים בכל מה שקשור לאמונות עתיקות, או איך האמונה שלנו מוגדרת בתנ"ך. ההשפעה של אלפיים שנה של התנכלות ולחץ להמרת דת גרמו לנו להגדיר את אמונותנו, לא מתוך הענות לתורה, אלא כתגובה לאמונות נוצריות. לדוגמה, יהודים פעם היו כורעים ומשתחווים (ממש). אחרי שנוצרים אימצו את המנהג הזה, אנחנו – בתגובה – אימצנו את התפילה בעמידה. נוצרים התחילו לקרב אנשים לדתם (מה שהם למדו מהיהודים), ובתגובה אנחנו הפסקנו. נוצרים מאמינים התחיית המתים (עוד דבר שהם לקחו מהיהודים), ואנחנו כבר לא מתמקדים בזה. אז יש את הענין של המתווך. אחת מהתפיסות המוטעות – מפרספקטיבה יהודית – היא שאנחנו לא צריכים או סומכים על כל צורה של תיווך בינינו לה'. אבל זה לא יכול להיות יותר רחוק מהאמת!

תמיד היה מתווך בין השם לישראל. לפני שישראל קיבלו את התורה בהר סיני, משה כבר היה הדובר של העם (שעוד לו הוצהר עליו). מאוחר יותר, לאחר שהתורה ניתנה, היו לנו מתווכים רבים שפעלו עבור העם בתפקידים שונים. תחשבו על השופטים,המלכים, הכהנים הגדולים, והכהנים והלויים שמילאו את תפקידיהם עבור העם בבית המקדש. המשרה שלהם היתה הביטוי של רצון האלוהים שכל העם יתנהגו כמלכים וכהנים. אבל, גאווה ושחיתות – חלק מהטבע האנושי - והיצר הרע, מהר מאוד פגעו בכהונה. בתקופת בית שני היתה איבה מתגברת בין הפרושים והצדוקים המושחתים (ששרתו בבית המקדש).בתגובה, הפרושים הדגישו שישראל כעם נקראו – בסמליות – להיות מלכים וכהנים. בכל זאת, כוונת הפרושים לא היתה לבטל את הכהונה לאלתר, אלא ללמד על התנהגות נכונה של העם ככהנים. אחרי החורבן סדר העבודה במקדש שולב לתוך החיים היומיומיים עם מנהגים כמו נטילת ידיים, והברכות השונות – שנקבעו כפסק דין. שולחן האוכל ייצג את המזבח והבית נהיה 'מקדש מעט', וזה ממשיך להיות חלק החשיבה מאחורי מנהגי ההלכה המודרנית. התיווך של הכהנים כבר לא היה אפשרי, והנצרות הצהירה על ישו כמתווך. בתגובה, היהודים פנו להלכה, ומתווך כבר לא היה נצרך.

אז, חוץ מסדר העבודה והקרבנות של הכהנים – ובמיוחד קרבנות יום כיפור של הכהן הגדול – שהיו עבור העם, גם היום אנחנו לא מציגים את עצמנו לה' בזכותנו העצמית.

כשאנחנו מתפללים שחרית בבוקר, הרעיון של תיווך מאוד ברור וחלק מהוידוי שאנחנו אומרים. קריאת סיפור העקידה (כשיצחק נעקד על המזבח) מזכיר לנו את הצורך בתיווך כשאנחנו קוראים לה' לזכור את האהבה והנאמנות של אברהם, יצחק וישראל כלפיו, שיהיה לנו זכות בגללם. מיד אחרי העקידה, אנחנו מתפללים את תפילת "לעולם יהא אדם" שמפציר בנו להשכים ולהצהיר: "רבון כל העולמים, לא בצדקתנו אנחנו מפילים תחננו לפניך, כי על רחמיך הרבים, מה אנו? מה חיינו? מה חסדנו? מה צדקנו? מה ישענו? מה כחנו? מה גבורתנו? מה נאמר לפניך השם אלהנו...?"  אז זה ממשיך לדבר על הזכות של אברהם, והוא ויצחק בעצם הפכו למתווכים עבורנו.

הרב מנחם מנדל שניאורסון זצ"ל, מליובאויטש (עדה חסידית), גם נחשב למתווך בעיני חסידיו. הוא נפטר לפני מספר שנים והוא לא מינה אף אחד למלא את מקומו. לפי דעתם הוא הרבי והצדיק האחרון. מספר גדול מחסידיו וחבריו הקרובים מאמינים שהוא הועלה מהמתים ויחזור בשלב מאוחר יותר להשלים את הגאולה המשיחית כמשיח המשוער (בחזקת משיח). מכיוון שהגואל – לפי דעתם ודעתנו – יכול להיות דמות שהוחזר מהמתים, ההשערה לא השתנתה בגלל מות הרבי. הוא נחשב כמתווך שלהם שמקשר עם השם ועותר למענם

כך גם קהילת שומר ישראל מאמינה שהצדיק והיהודי ישוע הוא המתווך הסופי ובנו של השם, ומשלים את אמונתנו. אז באותה מידה אפשר גם לעשות 'קל וחומר' לגבי ישוע, בגלל שיש ראיות שלא ניתנות להפרבה לגבי תחיית המתים של ישוע.

אנחנו מאמינים שישוע הוא ממש זה שנבחר – המשיח הודאי – שיוחזר ע"י השם להביא את הגאולה הסופית. עז אז, אנחנו בהסכמה עם היהודים מהמאה הראשונה שישוע מופיע בקודש הקדשים בשמיים לפני השם, ככהן הגדול הנצחי שתמיד עותר למעננו.

אז אליו אנחנו נותנים את הערצתנו: יחי אדוננו מורנו ורבינו ישוע מלך המשיח לעולם ועד.

זכות יוצרים © 2006 קהילת שומר ישראל. כל הזכויות שמורות.