אלוהים מול אלוהי

אולי המחשבה הכי זרה בשביל יהודי שמשתתף בדיאולוג בין נוצרים ליהודים, זו התפיסה הנוצרית של אלוהי¹ ואלוהים² כמושגים אחידים. התפיסה היהודית של יצורים אלוהיים מעלה לראש דמויות של מלאכים או יצורים שנובעים מה' שהם לא אלוהים בעצמו, למרות שליצורים האלוהיים האלו יש מימדים של אלוהים שלעיתים ניתנים להם. זה נעשה מאוד ברור מהחזון של דניאל (דניאל ז', י"ג-י"ד), שם "כבן אדם היה בא" וקרבוהו לפני "עתיק הימים ולו ניתן שלטון ויקר ומלכות" על כל העמים. החכמים מסבירים ש "כבן אדם" זה בעצם דמות אלוהית, הנציג של האנושות, והוא המשיח. להבדיל, בנצרות, ההבדל בתפיסה התאולוגית נראה לעין מעיון במילים של השירים שהם שרים בכנסיה. דוגמה טובה לכך אפשר למצוא בשיר פופולרי שלקוח מדניאל ז', י"ג. בשיר מתיחסים למשיח עצמו כ "עתיק הימים". זה לא רק נסיון להתאים את הטקסט לאמונה, אלא פרשנות מוטעית בעליל ותפיסה אמונית שמודבקת על הטקסט. [אפשר לקרוא עוד על הנושא בכתבה על "חוסר עקביות בהרמניוטיקה (פרשנות של כתבי קודש)"]. בניגוד ליהדות, בעולם הפרוטסטנטי הנוצרי – וגם אצל הקתולים – מיחסים אלוהות למשיח עם אות D גדולה שב"קריסטולוגיה הגבוהה" שלהם משווה בין יצור אלוהי לאלוהים עצמו. תפיסה נכונה של הענין היא שהאלוהות תמיד נובעת מתוך אלוהים עצמו.השליח שאול מבהיר את הענין עם אמירה מאוד פשוטה: "והכל מאלוהים שדרך המשיח משיב אותנו אליו ונתן לנו את עבודת התשובה." (קורינתיים ב' ה', י"ח-י"ט). המחשבה הזאת מאושרת ע"י רבנים אורתודוקסיים מודרניים, ועל זה נדבר בהמשך.

¹ Divinity
² Deity

האם המשיח "אלוהי" כמו המלאכים, או שיש לו מעמד יותר גבוה?

בפרק הפותח של ספר העברים, הכותב ( כנראה שאול מתרשיש) מתמודד עם הענין שישוע היה לא רק עוד מלאך אלוהי – שליח אלוהים, אלא הוא היה שותף מלא עם ה' מתחילת הזמן. תואר ה"בן" ניתן לו, שלא כמו המלאכים שהם רק שליחים פשוטים של העליון.

זה בתיאום עם מיסטיקה יהודית, שם מתיחסים ל "בן" כאדם קדמון, או בארמית "מימרא" – "דבר" האלוהים. (לעוד על הנושא הזה פנו לכתבה "כתבים משיחיים ומיסטיקה יהודית".) זאת לא מחשבה זרה, אלא חשיבה אורתודקסית סטנדרטית.מאמר באתר של חב"ד (Chabad.org:)

"המשיח ו'ימות המשיח' הם התכלית האולטימטיבית של העולם, שעוצבה מראש מההתחלה, ובשבילה נבראה העולם. לכן, המשיח, הוא אחד מהדברים שקדמו לבריאה. זה מתיחס לעיקרון ולנפש של המשיח. במישור האקטואלי של המציאות העולם הפיזי, המשיח הוא בן-אדם." (מהכתבה 'אישיות המשיח' של חב"ד, הדגשת האותיות היא שלי).

השליח כיפא (שמעון) מסכים. הוא כותב: "אלוהים הכיר אותו (את המשיח) לפני ייסוד העולם, אבל הוא גילה אותו באחרית הימים למענכם. דרכו אתם בוטחים באלוהים שהגביה אותו מהמתים ונתן לו כבוד, כדי שהבטחון והתקוה שלכם היא באלוהים". (כיפא א', א', כ-כ"א (הדגשת האותיות היא שלי). בהתאם לכל כתבי הקודש העבריים, ה' הוא תמיד המוקד והגורם המרכזי שממנה ומושח את זה שנבחר.את רעיון קיומו קודם לבריאה אפשר למצוא בכמה מקומות בספר חנוך, וגם אצל החכמים בפסחים רבה, קנ"ב ב': " אפשר למצוא שבתחילת בריאת העולם, המלך המשיח נולד [ו] שהוא נוצר במחשבה [של אלוהים ] עוד לפני שהעולם נברא".

אותו מאמר בחב"ד ממשיך – תחת הכותרת 'אופיו ותכונותיו של המשיח' – עם ציטוט מהנביא ישעיהו:

"ונחה עליו רוח יהוה – רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת, ויראת יהוה. והריחו, ביראת יהוה; ולא- למראה עיניו ישפוט; ולא- למשמע אזניו יוכיח. ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענוי-ארץ; והכה-ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. והיה צדק, אזור מתניו; והאמונה, אזור חלציו." (ישעיהו י"א ב'-ה')

"בדעתו יצדיק צדיק עבדי, לרבים." (ישעיהו נ"ג, י"א)

המאמר ממשיך ומסביר, עם ציטוט מישעיהו נ"ב י"ג, ש"עבדי" (עבד אלוהים) יהיה יותר חכם מהמלך שלמה, יותר מורם ממשה, ונשא מעל כל הנביאים. מעמדו וכבודו יהיה מעבר לכל המלכים שקדמו לו. הוא ידאג כל כך לישראל, שהוא יסבול כל מיני עינויים כדי להבטיח שאפילו יהודי אחד מכל הדורות לא יאבד. יתר על כן, הם כותבים ש "משיח יגלה תובנות חדשות לגמרי, שיבליטו את התעלומות הנסתרות של התורה, עד כדי כך שכל התורה הנלמדת בעולם הנוכחי יהיה חסר ערך בהשוואה עם התורה של משיח". עם הרקע הזה "דרשת ההר" של ישוע לוקחת על עצמה משמעות חדשה – שם הוא מעלה את הבנת התורה למישור עמוק יותר ומטיף לציתנות גבוהה יותר. (מתתיהו ה' כ"ז - מ"ח).

ההסבר האורתודוקסי לעיל לגבי האופי והתכונות של המשיח מראה את הטיב היחודי של האיש הזה גם בתור בן-אדם רגיל וגם בתור מי שנמשח באופן במיוחד עם כח וגבורה כדוגמה אלוהית של מה שישראל – העם היהודי – אמורים ליצג כנציגי אלוהים בכדור הארץ.

המלומד הידוע והמכובד אבא אבן גם מכיר ביחודו של הדמות המשיחית שמופיעה בישעיהו ט' ה'-ו', בתיאור התכונות של השליט העתידי על ישראל: "פלא יועץ, אל גיבור, אבי-עד, שר-שלום". אבן אומר שאלו תארי אלוהות שניתנים לאיש הזה. אין ביהדות בעיה בנתינת תארים אלוהיים או בסגידה אל אנשים מסוימים, כפי שמתברר בכתבי הקודש העבריים. התואר 'אל גיבור' זה תואר מקובל למשיח שיוצא למלחמה נגד העמים עבור ה', כפי שניבא הנביא זכריה – שבאחרית הימים העמים יתאספו נגד ישראל, וה' יתערב וישלח את המשיח להלחם עבור ישראל כמו שנלחם בימי קדם. (זכריה י"ד, ג'-ד'). התואר הבא 'אבי-עד' יוצר קושי גדול יותר בגלל שהתואר "אב" בדרך כלל מתיחס אך ורק לה'. בכתובים המשיחיים הענין מתבאר כשמיחסים לישוע – זה שאנחנו מכירים בו כמשיח ישראל המובטח – את התואר 'אבי-עד' שמביא או מוליד לנצח את ילדי ה'. זה מובן באופן מסורתי באותו מובן שאברהם ושרה הולידו ילדים חדשים עבור ה' דרך האנשים שהם גיירו. אני מאמין שזה מתוך חוסר הבנה של מיסטיקה יהודית,והסלידה הנוצרית ואי-ההבנה של התמסורת של הזוהר וכתבים מיסטיים אחרים תורמים רבות לפרשנות לא נכונה של הכתובים המשיחיים – ספר יוחנן וגם ספר חזון. מיסטיקה יהודית תופסת מקום חשוב במסורת היהודית, וזה חיוני כדי להבין את כתבי הקודש ובמיוחד את מחברי ה"ברית החדשה". (ראו את המאמר "הביטויים המיסטיים היהודיים של הכותבים המשיחיים").

מה עם הסגידה המיוחסת לישוע בכתובים המשיחיים – במיוחד בספר חזון? האם זה מהווה בסיס לרעיון שישוע הוא אלוהים?

בהחלט לא. אם אתה משתמש בצורת החשיבה הזאת המסקנה צריכה להיות שסגדו לכל המלכים העבריים והנביאים, ולכן זה מוכיח שהם אלוהים. אבל זה ברור מכתבי-הקודש העבריים, שאסור להשתחוות לכל דבר שנברא.

השורש של המילה העברית להשתחוות זה ש-ח-ה. בספר שמות כ' ה', אנחנו מצווים בבירור שלא להשתחוות לכל דמות של מה שנברא בשמים או בארץ.בספר דברים ה' ח' – בחזרה על עשרת הדברות מזכירים לנו שוב לא לעבוד עבודת אלילים: "לא תשתחוה להם ולא תעבדם". בפרשת חיי שרה (בראשית כ"ד,כ"ו), עבד אברהם – בחיפושיו אחרי אשה מתאימה ליצחק – משתחווה השתחוות נמוכה:"ויקוד האיש וישתחו לה' ". האיש קד מתוך הוקרה לה', מתוך הכרת ה "רצון האלוהי" שבא לידי ביטוי בבחירת רבקה כאשה לאדון הצעיר שלו. לעומת זאת. בספר דניאל, נבוכדנצר השתחווה והוקיר לדניאל, וציווה שקרבן מנחה ומתנות ינתנו לו. (דניאל ב', מ"ו). פסוק מ"ז מבהיר את הענין, בהסבר שזו היתה הכרה באלוהי דניאל, "אלוהי האלוהים". לפי ההקשר, דניאל מקבל "הוקרה" רק בגלל האל שהוא מיצג, ונבוכדנצר לא סוגד לו כאלוהים עצמו.

בספר מלכים א' (א', כ"ג) מיוצגת תמונה אחר, כשנתן הנביא משתחווה למלך דוד עם פניו על הקרקע: "וישתחו למלך על-אפיו ארצה" . אותו דבר חוזר על עצמו בספר דברי הימים ( כ"א, כ"א) כשארנן היבוסי מטיל עצמו על רצפת הגורן, ןמשתחווה לדוד המלך עם פניו על הקרקע: "וישתחו לדוד אפים ארצה". זה חוזר על עצמו שוב בסיפור הנפלא של רות ובועז, שמכיל דימוי דומה. רות משטחת לפני בועז עם פניה על הקרקע: "ותפל על פניה ותשתחו ארצה, ותאמר אליו, מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכריה". (רות ב', י').

תוך כדי שמירה על התרבות וההקשר של הרצון הנגלה של אלוהי ישראל, אנחנו חייבים לשאול: האם דוד או כל יהודי אחר היה נותן לאנשים לסגוד לו כאלוהים? יתר על כן, האם נתן או דוד או רות היו מאפשרים את הסגידה לאיש וכך להפר את הרצון הנגלה והתורה של אלוהים? אכן, בשמירה על עקביות עם הרצון הנגלה (התורה) של אלוהים, זה היה מנוגד להיגיון והפרה של עקרונות הפרשנות אפילו לחשוב על כך.

בכתובים המשיחיים, המילה היוונית להשתחוות או כריעה זה "קמפטו", וזה דומה לשורש "כרע" שמופיע בישעיהו מ"ה, כ"ג, ומצוטט בספר רומאים י"ד, י': " כמו שכתוב בתנ"ך, 'כי לי תכרע כל ברך תשבע כל לשון'. אנחנו גם יודעים מכתבי הקודש – תהילים ב', קורינתיים א' ט"ו, ספר חזון, האפוקריפה, התלמוד, והכתבים המיסטיים – שמשיח התמנה ע"י אלוהים כשופט ביום האחרון.

שאול כותב בספר הפיליפיים (ב', י'-י"א): "כהוקרה לשם שניתן לישוע, כל ברך תכרע – בשמיים ובארץ – וכל לשון תשבע שישוע הוא המשיח הוא אדון הכבוד של אלוהים, האב". התורה והמצוות לא משתנים בתמסורת או בקיום בפועל, במעבר מהתנ"ך לכתבים המשיחיים. אם היה שינוי כזה - שאכן יש כאלה שמאמינים בו – אז הטקסט עצמו מופר בגלל תואנה שמודבקת אליו. חיוני לשמור על ההקשר של הטקסט כפי שהוא הופיע במתכונת ההיסטורית המקורית. כך שאול מסכים עם התורה באומרו לאפסיים: "בשביל התכלית הזאת אני נופל על ברכי לפני האב, שממנו כל ארץ מולדת בשמיים ובארץ מקבלת את שמה". (אפסיים ג', י"ד). הספר לעבריים ממחיש את זה עוד יותר: "כשאלוהים מביא את בכורו לעולם, הוא אומר 'שכל מלאכי אלוהים ישתחוו אליו' ". העובדה שה' מצווה את המלאכים לסגוד למשיחו, בכורו (עוד כינוי למשיח), לא מפר את העיקרון שכונן בתנ"ך. אנחנו גם רואים את זה בבירור באמירת ישוע לכהן הגדול במתתיהו כ"ו, ס"ד: "תראה את בן-האדם יושב על יד-ימינו של הכח העליון". יש פה קשר ברור וישיר עם" אחד כבו-אדם...לו ניתן שלטון, יקר ומלכות..." בדניאל ז', י"ג-י"ד. כל הכינויים האלו מובילים אותנו לראות אותו כמשיח שנתמנה ע"י אלוהים. בתהילים ב' ו' השם מכריז: "ואני נסכתי מלכי על ציון הר קדשי", ואז הוא ממשיך עד סוף הפרק להגדיר את המשיח, ואת הכח שהקב"ה נותן לו לשלוט ולמשול על מלכותו. זה חוזר על עצמו בספר חזון ד'-ה'. המוקד של הסגידה הוא תמיד ה', עתיק הימים. (המאמרים על חוסר עקביות בהרמניוטיקה ו עיון בפיקציה לוגית מתעסקים עם חלק מהנושא הזה יותר לעומק.)

אז ישוע עומד בציפיות של החיזוי של משה שמשיח יהיה בן אדם רגיל מתוך עם ישראל?

בודאי. אם זה לא היה כך, אז ישוע באמת לא היה יכול להיות המשיח. זה אחד מהקריטריונים שצריך לעמוד בהם כדי להיחשב משיח פוטנציאלי לפי הפרופיל התנ"כי.

הענין החשוב פה זה שצריך לשמור על פרשנות עקבית עם הזרם של הטקסט העברי. אחרי ככלות הכל, כתבי הקודש העבריים מצהירים - באמצעות פיו של משה – שהמשיח יהיה אחד כמשה ומישראל. ("נביא מקרבך מאחיך כמוני", דברים י"ח, ט"ו). לכן, אם אחד מהאמונות היסודיות ביהדות היא שהמשיח יהיה בן-אדם, וכל החסידים הראשונים היו יהודים, למה רוב המאמינים המודרניים מחשיבים אותו כאלוהים? החסידים הראשונים של ישוע מסכימים במה שהם כותבים בכתבים המשיחיים. השליח שאול מסביר לגויים בספר רומאים (ח',ג') ש "ה' שלח את בנו כבן-אדם, עם טבע של חוטא כמונו". לכן זה הגיוני לחשוב שהיה לישוע את היכולת, הפיתוי והפוטנציאל לחטוא, אותו מאבק עם היצר הרע שיש לך, לי ולמשה! כשזה המצב ישוע – או המשיח – לא יכול להיות אלוהים, או ה' עצמו, כי ה' לא יכול להתפתות ע"י חטא בשום דרך. אותה עובדה מודגשת בבשורה של מתתיהו כשישוע מובל אל המדבר ע"י רוח הקודש כדי להתפתות ע"י השטן במשך ארבעים יום וארבעים לילה. בספר העברים (ד',ט"ו) שוב מכירים בישוע ככהן גדול, עם מעמד יותר גבוה ונצחי, שסבל את עום פיתויים וחולשות כמונו, אבל ללא חטא.

הכותב מושך את תשומת הלב אל ספר העברים ה',ז', אל האנושיות והשבירות של ישוע עם האמירה הזאת: "בזמן שישוע היה על הארץ, הוא העלה תפילות ותחנונים, בבכי בקול רם ודמעות זולגות, לזה שיש לו את הכח להציל אותו ממוות, ושמעו אותו בגלל דבקותו". (הדגשה שלי). אי כל ראיה מילולית ב"ברית החדשה" שישוע אימץ את התואר אלוהים, או שחסידיו העניקו לו את התואר הזה. לעומת זאת, הכתבים המשיחיים מאשרים את הציפייה היהודית, ההטרמה ל "נביא-על" שמשה חזה, אחד שיבוא מתוך בית ישראל. אפשר לראות בסיפור של ישוע, שהיתה לו מודעות אישית – וחשיפה מתגברת – למקורו האלוהי, לבחירתו מראש ותפקידו המשיחי. פרופסור דוד פלוסר, לשעבר פרופסור בדימוס באוניברסיטה העברית (שינוח בשלום על משכבו), מתיחס לענין הזה בספרו "ישו". שמעון כיפא מאשר זאת בכתבו: "אלוהים ידע אותו לפני יסוד היקום, אבל גילה אותו באחרית הימים למענכם" (כיפא א', א',כ').

מהי התמה המרכזית בכתבים ההיסטוריים של ישוע?

התמה המרכזית בספרי ה'בשורות' זה החדשות הטובות שה' מקיים את הבטחותיו לישראל באמצאות משיחו, ומאשר מחדש שהוא יסלח לעקשנות של ישראל אם הם – כיחידים או ככלל - יחזרו בתשובה. הם – בסופו של דבר - יתוגמלו ע"י תחיית המתים והשיבה האולטמטיבית אליו, כמו שכיפא מזכיר לנו: "דרכו אתם בוטחים באלוהים, שהעלה אותו מן המתים ונתן לו כבוד; אז תקוותכם תהיה באלוהים".

הניגוד בין היהדות לסוטריולוגיה (תחום הידע או האמונה לגבי ישועה) הנוצרית/פרוטסטנטית הוא שהנצרות מתמקדת ב "התגלמות", האמונה שאלוהים נהיה אדם – אלוהים מוחלט לבוש בבשר בן-אנוש. הקשיים שעולים מזה מוסברים באמונה שיש למשיח שני טבעים, שהוא גם "אדם במלואו" ו"אלוהים במלואו". אבל התואוריה הזאת מפרה כל לוגיקה, ובמקרה הטוב אפשר לתאר את זה כ"בדיה לוגית" או "לוגיקה בלתי הגיונית". (לעוד על הנושא הזה, פנו למאמר "פעם הייתי מבולבל, עכשיו אני פשוט לא יודע" – עיון בבדיה לוגית.) מה שאנחנו כן יודעים, על בסיס עדית הסטורית, היא שמעבר תאולוגי חד התרחש בנפילת בית המקדש השני. בבחינה מקרוב אנחנו מוצאים שגם הכנסיה וגם יהדות רבנית נולדו מתוך האפר של בית המקדש. כשחסידיו של ישוע ברחו מירושלים – יחד עם שאר היהודים הפליטים - הם השאירו מאחור קבוצה של מאמינים לא-יהודיים, כולם עם רקע פגני, שלא נולדו או גדלו עם התורה כתוך ויסןד האמונה, התרבות והקיום שלהם. הם היו זרים למנהגים, למסורות ולתרבות של ישראל. דוקטרינות ומסורות עוצבו בחלל ריק, בהעדר השפעה של תורה ויהדות. השאלה היהודית: "מי הוא המשיח?" הוחלפה עם" האם המשיח הוא אלוהים?" ודגש דוקטרינרי חדש וסוטריולוגיה חדשה נוסדו. שאול מדגיש – גם במעשי השליחים ב' וגם באגרת לרומאים – שהתקוה היהודית לישועה התמקדה בצפיה לתחית המתים.

"אנשי ישראל! שמעו זאת! ישוע מנצרת היה איש שהפגין לכם שהוא היה מהאלוהים ע"י המעשים רבי-העוצמה, נסים ואותות שאלוהים עשה דרכו בנוכחותכם. אתם בעצמכם יודעים זאת. האיש הזה נעצר בתיאום עם התוכנית האלוהית שנקבעה מראש ועם ידע קודם; ובאמצעות מעשי אנשים שלא מקיימים את התורה, תליתם אותו על עץ והרגתם אותו! אבל אלוהים העלה אותו ושחרר אותו מיסורי המות" (מעשי השליחים ב', כ"ב-כ"ד, הדגשה שלי).

רב שאול, עכשיו בפניה לתערובת של יהודים ונכריים ברומא, מוכיח אותם לחזור לאמונה ולהתמקד בתחיית המתים: "אם אתם מכירים בפומבי בפיכם שישוע הוא אדון ובוטחים בלבכם שאלוהים העלה אותו מהמתים, אתם תגאלו". מעיון – אפילו לא קפדני- במועצות (הכנסיה) השונות מתברר שהבלבול עמו הם התמודדו כבר לא היה עם טעם יהודי. הם רצו ליסד דוקטרינה "חדשה", דוקטרינת ההתגלמות, אלוהים שהופך להיות אדם. המקורות בכתבי הקודש שמצוטטים ע"י מלומדים נוצריים ומיניסטרים כהגנה או טקסט לראיה, לא מובנים בגלל אמתלת ההתגלמות – המיתוס של אדם בעל טבע כפול שנתמך ומושפע ע"י כמעט 2000 שנה של מסורת לא-יהודית. הפיצול בין כתבי-קודש למסורת "שהופכת לכתבי-קודש" הוא צר מאוד, כמו שנגלה כשנתמודד עם טקסטים שונים של " אנוכי", הצהרת ה"אדוני, אלוהי" של תומא ב "חדר העליון" ורבים אחרים שכביכול תומכים בהשערה הזאת. לעיון מעמיק פנו למאמר "חוסר עקביות בפרשנות".

למה אוסף כתבי הקודש, העדות של התקופה, החיים והארועים של ישוע נקראו "הברית החדשה"?

בקיצור, אוסף כתבי הקודש נקראו ה"ברית החדשה" בגלל התפיסה הנוכרית שאלוהים סיים עם הישן והכניס את החדש. אם זה היה המצב, אז אף אחד לא היה יכול לבטוח באלוהים (כולל הנוצרים שמתימרים שהם החליפו את ישראל והכנסיה מיצגת את "עם הברית החדשה"), כי אלוהים כנראה הוכיח שהוא לא אמין ולא נאמן לברית שהוא נשבע לישראל.

מקור מועיל הוא עבודתו של המלומד הנוצרי ברט ד. ארמן, רב-מכר בניו יורק:
“Misquoting Jesus” - The Story behind Who Changed the Bible and Why (את הספר אפשר להשיג דרך הקישור ל-Amazon בדף הבית.)

תיאולוגית ההעתקה³ - שגם נקרא סופרסשיוניזם – זה מבנה תיאולוגי שדוחק את ישראל, את היהודים, כעם הברית הנצחי של אלוהים. המונח "ברית חדשה" לבדו מהווה ראיה לגישה ההיסטורית של הכנסיה. זה גם מראה את ההתנגדות העמוקה של אבות הכנסיה לתורה. העמדה הזאת ודפוס החשיבה הזה בתיאולוגיה ובאופן מעשי חדר לחשיבה של אבות הכנסיה שכוננו את הדוקטרינות ששולטים בעולם הקתולי והפרוטסטנטי. האמת היא שאוסף כתבי הקודש של ה"ברית החדשה" נערך אחרי נפילת בית המקדש השני והפיצול שקרה אחריו עם הקהילה היהודית של חלוצי היהדות, בדומה לקהילות מסוימות של אותה תקופה, כמו האיסיים והקהילה בקומראן. המועצות השונות שכוננו את הדוקטרינות של הכנסיה, שכללו את כינון אוסף כתבי הקודש, היו כולם נכריים ללא אפילו יהודי אחד ביניהם. הם היו כולם מרקע פגני ולא גדלו בתוך התרבות התורנית של ישראל. התורה לא היתה בשבילם יסוד להבנת כתבי הקודש, ולכן מהר מאוד הנכריים פיתחו תפיסה מעוותת לגבי ההבנה של "חוק" מול "חסד". זה נהיה אחד מהחותמות של תיאולוגיה נוצרית וזה נשמר עד היום במידות שונות. אי-הבנה נוספת קיימת בגלל ההתיחסות לברית "חדשה" של הנביא ירמיהו בטקסט המשיחי. ההנחה תמיד היתה שהברית ה"חדשה" שייכת לטקסט הידוע בשם הזה. יתר על כן, יש לנו את ההתיחסות המפורשת של ישוע, ומניחים שזה היה הזמן והרגע של החניכה. קודם, אנחנו צריכים להבין שירמיהו מתיחס למשה ולברית ה"חדשה" שה' עשה עם ישראל בדרכם במואב (דברים כ"ח, ס"ט). האמת היא שזה חידוש של הברית המקורית בסיני והוספה על הברית שה' עשה עם ישראל בחורב. "הברית החדשה" היא בעצם ברית מרועננת. הענין נביה מאוד ברור בדברים ל', שם ישראל מתוודעים שיש ברית נוספת שמבוססת על תשובה והבטחות טובות יותר; וכתוצאה יש ברית מילה של הלב.ישוע בוכה כשהוא רואה את עקשנות הלבבות שלנו, וחוזה את היסורים והסבל שמחכים לישראל. הברית המחודשת היתה פתוחה וזמינה לכל מי שהיה מוכן לחזור בתשובה. ישוע מקיים את עבודת החוץ של הברית ומכתיר את זה עם תיווכיו. על זה הוא הצהיר בסדר הפסח. הוא לא אמר שום דבר חדש במיוחד, רק קיום של הדרישה הצודקת של התורה על חיינו, כניעה שלמה לרצון האל. בנוסף, הברית המחודשת יכולה ותהיה מחונכת בשלמותה רק כשהמשיח יבוא לגאולה הסופית של ישראל. (רומאים י', א'-ה'). שאול מזכיר למאמינים הנכריים ברית האלוהים היתה ותהיה עם ישראל. (רומאים כ"ה-כ"ז). בסוף, התמה המרכזית של חזון היא עבודת החוץ של אחרית הימים, והגאולה הסופית והשיקום של ישראל. אז, ורק אז, הברית המחודשת תהיה ממומשת.

אמן

³ Displacement Theology

חזרה לשאלות חיוניות