שלום וברוכים הבאים לאתר שלנו!

שמי אריה ברוך (לואי) ווסלויץ, המנהיג הרוחני של הקהילה. אני רוצה לספר לכם על החיים שלנו וההסטוריה שקשורה לקהילת שומר ישראל.

אשתי עליזה ושלושת הבנות שלנו – בתיה, תהילה ומישה – הם אזרחי דרום אפריקה, והם תושבי-קבע בארה"ב מאז ספטמבר 1996. לפני שהיגרנו לארה"ב גרנו באדמות היין של קייפ טאון, האזור הדרומי ביותר בדרום אפריקה.

אני גדלתי עם הורים שהכירו באלוהים, אבל לא היתה להם אמונה עצמית חזקה. גם לי לא היותה אמונה דתית משלי. יהדות וזהות יהודית לא היו אפילו בתוך הכוונת של המשקפת הרוחנית שלי.לא דיברנו על עץ המשפחה ומוצא המשפחה, ובמידה מסוימת נמנעו מלהזכיר את הנושא. יותר מפעם אחת כששאלתי על עץ המשפחה, אבא שלי אמר לי "עדיף לא לדבר על דברים מהעבר". זכרונות מסוימים הטרידו אותי שנים רבות, כמו העור הכהה והגובה הנמוך במשפחה של אבי. אבא שלי גם סיפר לי שהיה לו שם שהוא אף פעם לא השתמש בו, ארי. מאוחר יותר גיליתי שסבתא-רבה שלי, ששם הנעורים שלה היה לוי, ברחה מספרד לפורטוגל ומשם היא הגיעה לדרום אפריקה, שם היא התחתנה עם גבר ממוצא פרוסי. אם אי-פעם היתה משפחה עם שנאה עצמית, זו המשפחה של אבי! המשפחה של אמי – שם הנעורים שלה נאימנד זה סילוף של נאמן – היגרה ממזרח אירופה להולנד ומשם לדרום אפריקה. מאז המאה השבע-עשרה הפכה דרום אפריקה (”The Cape of Good Hope“) – בדומה לאמריקה – ל'תקוה החדשה' עבור הנרדפים, מקום להתחיל חיים חדשים.בגלל אי-סובלנות דתית, כדי לעבוד בשביל חברת המסחר (Dutch East Indian Trading Co). היית חייב להיות פרוטסטנטי. הרבה יהודים ”התנצרו“ כביכול כדי להיכנס לחברה הדרום אפריקאית וחלק התבוללו עד כדי איבוד כל קשר ליהדות. רק מתחילת המאה ה-19 התירו לבני דתות אחרות לגור בקולוניה של הקייפ, והיהודים שומרי-המצוות הנותרים בנו את בית הכנסת הראשון על אדמת דרום אפריקה. רוב יהודי דרום אפריקה הגיעו מליטא. מעט ניצולי שואה הגיעו ישירות לדרום אפריקה; הרוב הגיעו דרך אמריקה או מדינות אחרות אחרי שחרור מחנות הנאצים. כמבוגר סבלתי מלא-מעט אנטישמיות, שבעצם יצרה קהילה יהודית הדוקה – גם לאלו שהיו בשוליים. יהדות אורתודוקסית היתה – והיא עדין – הנורמה ליהודים דרום אפריקאים, עם כמה בתי-כנסת רפורמיים וללא תנועה קונסרבטיבית כלל.  

באוגוסט 1983, בגיל שלושים ושלוש, היה לי מפגש רוחני מיסטי דרמטי עם אלוהים. שוכנעתי שישוע הוא אכן משיח ישראל, והרגשתי שאני מוכרח לנהות ליהדות. תוך כמה ימים גיליתי שזה העולם הנכרי שנתן לו את השם ”Jesus“ (ישו). דרך תרגומים ותמסורות מעברית ליונית ללטינית הפך האיש היהודי הזה לבלונדיני עם עינים כחולות בשם ג'יזוס. עליזה, שגדלה בבית נוצרי לא דתי במיוחד – עם יחוס יהודי בצד אמה - היתה מבולבלת כשבעלה האדיש לדת במשך אחד עשר שנות נישואין, פתאום הפך לדתי פנאטי עם נטיה יהודית פראית. דייטה כשרה הפכה פתאום לענין, שמנו מזוזה על המשקוף של הבית, ושבת הפכה למוקד של השבוע כשהתחלנו לשמור מצוות.

היה לי להט חדש וצמא אינסופי לתורה. גם רציתי ללמוד יותר על היהודי ישוע ונרשמתי לאקדמיה ללימודי תנ"ך לתוכנית של שנתיים, וסיימתי ב-1985. בזמני בבית הספר מצאתי את עצמי לא שבע רצון מהסילבוס ומעומק הלימוד, במיוחד בתחומים של הרמנויטיקה (פרשנות של כתבי קודש) ואפולוגטיקה (הצדקה תאולוגית). לא הבנתי למה, למרות שהאזכורים ההסטוריים של ההסטוריה הנוצרית הראו שבר בין הכנסיה לאמונה תורנית, הם יכולים לצפות מיהודי לעקוב אחרי המסורת שלהם - במיוחד כשהשבר נולד מתוך תגובה שלילית כלפי יהודים ויהדות. קלטתי שהסגל והתלמידים האמינו שהנצרות החליפה את היהדות כדת ה"עדיפה". יהודים היו הנפשות העניות שאיבדו את משוא הפנים והקשר לאלוהים. מה שהדהים אותי עוד יותר זה המנהג לגשת לכתבי הקודש העבריים מהברית ה"חדשה" אחורנית. נהיה לי קשה במיוחד לנסות ליצור הרמוניה בין מסורות שסתרו את התורה וחיים יהודיים. תפסתי שלמרות שהיתה לי אמונה דומה עם חברי הנכריים שישוע הוא המשיח, היה בינינו פיצול תאולוגי עמוק שהתעלה על ההגיון.

ללימודים שלי היו כיוון ותנופה משלהם, כשהתחלתי לבנות מחדש את הטקסט של הברית ה"חדשה" ולהחזיר אותו להקשר התרבותי העברי ההסטורי. המקורות שלי כללו כתבים יהודיים מסורתיים, מיסטיקה יהודית, ותורה שבעל-פה. קלטתי שבלי הבנה טובה של חשיבה יהודית מיסטית, זה כמעט בלתי אפשרי לפרש את הכתבים של התלמידים של ישוע מהמאה הראשונה.הייתי בעולם של מתחים, כשאני מנסה לישר את ההדורים בין שתי מסורות שונות, ולהישאר אמיתי עם האמונות הפנימיות שלי. נשיא בית-הספר פעם שאל אותי בזעם "למה אתה לא הולך לבית כנסת", וזה היה נראה יותר מתאים לי מבחינה תרבותית ותאולוגית. לחיים שלנו כמשפחה צעירה היתה תנופה חדשה עם הגעת הילד הראשון שלנו. הבנו שאנחנו לא יכולים לחיות יותר בשני עולמות, מפשקים שתי תרבויות. זה בודאי היה מבטיח לבתנו ולילדים העוקבים אחריה לגדול עם זהות מבולבלת. סיימתי את הלימודים ב1985, וב1986 הפסקנו את הקשר שלנו עם העולם הפרוטסטנטי.

התחלנו לחפש הזדמנות עסקית טובה שתאפשר לנו לקחת חלק יותר גדול בקהילה היהודית. פתחתנו מעדניה כשרה עם תעודת כשרות מבית הדין האורתודוקסי. אבל באותה עת דרום אפריקה השתנתה במהירות, הפשע היה בעליה, ובאופן כללי החיים נהיו יותר מסובכים. זה גרם ללחץ רב על העסק שלנו ועל הבטחון האישי, ודרבן אותנו להגר לארה"ב.

כשהגענו לארה"ב הצטרפתי לתוכנית ישיבתית של הזרם "יהדות משיחית". מהר מאוד התברר לי שלימודי היהדות הלא-פורמליים שלי ציידו אותי בצורה שהיתה לי תפיסה טובה יותר מהתנועה המשיחית בענינים תאולוגיים.למרות שיש לתנועה הוגי דעות מבריקים, קלטתי ש"יהדות" משיחית זה לא יותר מבטוי מעוברת של פרוטסטנטיזם. בתחילה חשבתי שאוכל למלא תפקיד של הבאת שינוי וחזרה ליהדות. במידה מסוימת הצלחתי, ואנשים מסוימים הושפעו באופן אישי, אבל באופן כללי התנועה נשארת תקועה בצורה מוצקה במסורת נוצרית. כמהגרים לארה"ב, התמודדנו עם הבדלים תרבותיים, אבל הכי קשה היה לא לגור יותר באזור עם קהילה יהודית ניכרת. למרות שזה היה זמן של נסיון ומעבר, זה נתן לנו הזדמנות לאשר באופן רשמי את הסטטוס שלנו כיהודים. החזרה שלי ליהדות אושרה ע"י הטפת דם ברית, ועליזה והבנות באופן רשמי תפסו את מקומם כבנות ישראל.כמשפחה הלכנו למקוה, והשארנו את הישן מאחור.  

טפחתי חזון של בית כנסת מסורתי, שיכבד את ישוע כגדול בני-ישראל וכמשיח, אבל ישאר מסור לתורה ולמסורת יהודית; בית כנסת שיחזיר את האמונה של היהודי אוהב-התורה ישוע, למקומו הראוי בישראל. בית הכנסת יעזור ליהודים חילוניים ומנוכרים, במיוחד אלו שהתבוללו דרך אורח חיים פרוטסטנטי, לחזור בתשובה לתורה ולה'. החלום והחזון הזה נשא פרי עם לידת קהילת שומר ישראל באזו ה'חוף הצפוני' של בוסטון, מעט לפני פסח ב 2001.

היחסים שלנו עם הקהילה היהודית הכללית נהיו יותר בעיתיים, כשאני עכשיו מכהן בתפקיד מקצועי דתי כחלק מארגון משיחי מוכר. בגלל הקשר שלנו עם התנועה, לא יכולנו להצהיר בפומבי על נאמנותנו ודבקותנו ביהדות, ולצערי גם העיתונות היהודית לא אפשרו זאת. בכל זאת, קיבלנו סיקור יחסית אוהד מדי פעם, וכשהעמדה שלנו נהיתה יותר פומבית, הקשר שלי עם הארגון הפך ליותר בעיייתי. היושר היה חייב להתגבר בסוף, כשעסקנו בכל הענינים התאולוגיים וההלכתיים. התוצאה הסופית היתה שהקהילה הצביעה פה אחד בעד פרישה מהתנועה המשיחית ומ"יהדות" משיחית בכלל, כדי להמשיך לברדיפה אחרי ידיעת התורה, ה', ומשיח, בתוך מסגרת מסורתית.

אינני מעונין להגיד שום דבר מזלזל, ואני גם לא רוצה לבזות אף אדם, ארגון, או זרם דתי, כשאנחנו סומכים על הקב"ה שהוא היחיד שמכוון את דרכינו ברדיפת האמת. אני מאמין שהאמת מתגלה דרך המשיח, שחייב להוביל אותך יותר עמוק לתוך התורה. אני מכיר ללא בושה בישוע כמשיח שאנו מחכים זמן רב לחזרתו לגאולה הסופית. הוא בודאי שינה את חיי והכווין את ליבי לתורה, וגרם לחזרתי לאורח חיים יהודי. הוא המתווך והכהן הנצחי בין אדם לאלוהים, אבל בהחלט אסור לסגוד לו במקום לאלוהים. כשאנחנו מקלפים את השכבות של פרשנויות נכריות, שהונחו מעל האיש היהודי אוהב התורה, לפעמים אנחנו סופגים התקפות אישיות על צביוננו. החכמים מזכירים לנו שהעבד הסובל, "המשיח המצורע", נושא עול הרבה יותר גדול עבור ישראל.

התקוה שלי, החזון והתפילה, היא שדרך אורח החיים שלי, כשאני הולך בעקבות ישוע הצדיק, שחייו ואמונתו יודגמו בתוך קהילתנו הצומחת. בשל כך שאר העולם יוכל להכיר את המשיח האמיתי, כמורה הכי גדול, המלך הגואל, הכהן הגדול ובן ישראל. לחב"ד ליובוויץ – שגם מחכים לחזרת המשיח – יש סיסמא "אנחנו רוצים משיח עכשיו" (We Want Moshiach Now) , ולזה אני עונה "יש לנו משיח עכשיו" (We Have Moshiach Now). אני במסע חיפוש אחרי ישרות וצדק בשמו, ולמען שמו.

יש אמת פונדמנטלית תורנית, וזה שלא לנסות להעלות את עצמך על חשבון שמו הטוב של מישהו אחר. לעשות זאת זה דבר משפיל, עבירה, שאלוהים שונא. ה' מזכיר לנו בפרשת שופטים "צדק צדק תרדוף". שהוא ימהר אותנו בחזררתנו היומיומית לתורה.

אני אשמח לשרת אתכם,

אריה (לואי) ברוך ווסלויץ